המופע כולל את מיטב שיריו, שרבים מהם הפכולחלק מהקלסיקה של המוסיקה הישראלית, והם מוכרים היטב בביצועו ובביצוע זמרים שוניםכנורית גלרון, גלי עטרי, גידי גוב ואחרים. המופע הוא בעל אופי רוקיסטי-בלוזי. לשם כךגיבש סביבו אילן הרכב רוק של שתי גיטרות חשמליות, בס ותופים וניתנת כאן במה נרחבתלסולו גיטרות.
במופע משתתף גם חבר ילדוּת, הגיטריסט יעקב רביץ (אח של...). יחד הקימו בזמנו את להקתם הראשונה בבאר שבע, והכימיה "הגיטריסטית" שנוצרה ביניהם במפגש המחודש, הביאה ליצירת הרכב זה הכולל גם את אייל הרכבי על התופים (ושירה) ואת נועם טופלברג על הבס.
בין השירים במופע: "על מדרגות התיאטרון", "סקס אחר", "לא יכולתי לעשות כלום" (שזוכה לעדנה מחודשת בביצוע של נינט), "כולנו זקוקים לחסד","משהו בלבבה", "זה לא זה", "מה אתה יודע על אהבה","הכל עומד במקום", קצת פינקפלויד ועוד. כמו כן ישולבו במופע שירים מתוך האלבום האחרון "בלוז קוסמי" כ"רוח חמה" ואחרים.
אילן וירצברג (משמאל) ויעקב רביץ, להקת הרווקים, 1968
פרופ' חנה יבלונקה היא היסטוריונית שגדלה בבאר שבע. היא נכחה בהופעה בלבונטין 7, וביטאה
בדרך יפה ומרגשת את חוויותיה מהמופע. ברשותה אני מביא את דבריה:
"במרתף חשוך למדי ברחוב לבונטין 7 בתל אביב הייתי עדה היום לכוחה של אהבה. אהבה לנעורים, למוסיקה, לנשמה תאומה ובאמת לתבנית נוף מולדת.
זה היה בהופעה של אילן וירצברג (אח של דליה) ויעקב רביץ (אח של יהודית).
ראיתי תמונה שלהם מנגנים בבאר שבע ב-1968 ופתאום כמו בסרטים הפנים ההם נמוגו והפכו לפנים של היום אבל עדיין באותו מצב.
ההופעה הייתה מסעירה. המוסיקה שוירצברג כותב וכתב היא מהמשובחות שנכתבו לדעתי במוסיקה הישראלית. אהבת המוסיקה נשרה מכל צליל של הנגנים ומכל תזוזה בהבעת הפנים שלהם. לאלבום החדש שלו קרא וירצברג בשם: "בלוז קוסמי" כשם שירה האהוב עליי של ג'ניס ג'ופלין, שבו זעקה החוצה את נשמתה. בעצם זה גם שם תקליטה. המוסיקה שכתב וירצברג לאלבום זה הוא בלוז במיטבו. השניים מנגנים כמו שג'ניס שרה. לראות את הבעת פניהם כשהם מאזינים זה לקטעי הסולו של האחר זו כמעט תובנה אנושית.
בהופעה, לכל אורכה, כמעט ולא היה דיבור מילולי אבל כל הזמן התקיים דיאלוג בין רביץ לוירצברג. בין הגיטרות שלהם, בחיוך שהם שידרו אחד לשני בהערכה העמוקה שהם מקרינים אחד לשני שהיא שילוב קסום של אהבה אנושית עם הכרה במצוינות של יוצרים מעולים, בהתחברות שרואים שלא נולדה היום. הדיבור היחיד כמעט שנאמר במהלך המופע היה זה של אילן. אני חושבת שאני זוכרת אותו בשלמותו כי הקשבתי לו בדריכות ואולי אפילו ציפיתי לו בסתר לבי: "יעקב ואני גדלנו בבאר שבע. ב-1968 הייתה לנו להקה בשם הרווקים וניגנו מנגינות של הצלליות (זוכר להקה כזו? הייתה זו להקת הליווי של קליף ריצ'ארד). לפני כ-7 שנים נפגשנו בפגישת מחזור. התחלנו לנגן יחד ומאז הגיטרות שלנו מחוברות". איזה ניסוח אדיר לתאר קשר של נשמות תאומות.
נדמה לי שהבנתי משהו על אי-הרלוונטיות של הזמן החולף – אפילו אם מדובר בעשרות שנים של ניתוק. החוט המקשר הוא שם חבוי. מרגע שהוא נחשף הוא קיים בטבעיות הגדולה ביותר. וגם הבנתי משהו על באר שבע של אז שכולנו תמיד מזכירים אותה. היא הייתה עולם מלא שאנחנו היינו צריכים ליצור כדי שיתקיים. שום דבר היא לא הציעה לנו מעצמה. אז יצרנו. כל כך הרבה מאיתנו ובכל כך הרבה עולמות."
